אז מה בעצם אנחנו עושים כאן

אז מה בעצם אנחנו עושים כאן    תקציר ההרצאה

שוב בוקר, שוב קמים ליום חדש ועמוס ומתחילים במרוץ ועוד יום ועוד יום חולף, אבל לאן, לאן כולם רצים ומה הם בעצם מנסים להשיג ? כנראה אחרי שנעמיק, נבין שבעצם כולם מנסים להשיג אושר פשוט להיות מאושרים, זו הארנבת אחריה רצים, מוצאים ??? אני לא בטוח, כי השאלה העמוקה יותר היא בעצם מה מביא את האושר ומסתבר שיש דברים שמביאים אושר מעצם השגתם אבל רק לפרקי זמן קצרים, עד שהם חולפים או עד שאנחנו מתרגלים.

בעצם מה שמביא אושר הוא חופש, אבל חופש ממה ?, חופש מהכבלים הדמיוניים שאוזקים אותנו ומפעילים אותנו כמו בובה על חוט, גאווה, כבוד עצמי, צורך בהערכה, ב להצליח, שיספרו אותנו, להיות בסדר, לא להיות בסדר, כל אחד והחוטים שלו, שכל אחד טווה בילדותו ככסות נגד הקור הנורא שבחוץ,  אבל נשאר עם החליפה הקטנה והישנה כאילו שום דבר לא השתנה, אז  דווקא  שכן, כי לעולם יש תכנית מיוחדת לכול אחת ואחד וזהו היעוד שנושף לנו בעורף ומבקש שנוריד את החליפה הישנה ונחליפה בחדשה.

בצורה פשוטה וברורה אומר, כל אחד בא לעולם לחיות את חייו, לא את חיי ילדיו ולא את חיי הוריו ובטח לא את חיי השאר, שמצפים שנהיה לפחות הם אם לא יותר, אם אני לא אחיה את חיי אף אחד לא יעשה זאת במקומי, ולא משנה כמה כעס רחמים או כל מניפולציה מתוחכמת אני יודע לעשות, בסוף מגישים לנו את החשבון.

החשבון מוגש בדרך כלל לגוף הפיזי כחולי ככאב, למה? כי זו התחנה הסופית אין לאן להמשיך מכאן ובדרך כלל זה גם מניע אותנו לפעולה, לא תמיד נכונה אבל לפחות יש תזוזה, הדבר הזה שאני קורא לו אני, מורכב לצורך ההסבר משלושה גופים היושבים אחד בתוך השני, הגוף הפיזי השוכן בחוץ, בפנימו יושב לו גוף נפש והרגש ובפנים בפנים כמו מסתתרת מאתנו שוכנת הנשמה, הרוח ה"אני".

את הגוף הפיזי שלנו בונות אבני בניין הסמויות מין העין ונראה לנו כאילו אנחנו כאן תמיד, אך תאי גופנו נולדים ומתים כל הזמן וכך גם אנחנו משתנים עם הזמן, שלושה גורמים משפיעים על בניינן, הגנטיקה שקיבלנו מהורינו עובדה בפני עצמה, האוכל והשתייה שאנו מכניסים לפינו והאוויר לאפנו ואחרון חביב המחשבות והרגשות שמלווים אותנו מילדותינו, לרגשות משמעות רבה המשפיעה על הגוף הפיזי, לא לחינם נאמר על אדם מסוים הוא שפוף, החזה שלא נפוח, הברכיים שלו רועדות, את שני הגורמים האחרונים אנחנו יכולים לנהל למען בריאותינו.

לא פעם אנחנו שומעים בתוך ראשנו מספר קולות, בעיקר בעת צרה או בשעת לחץ, כל קול מושך לכיוון אחר, יש את הקול של הפחד ויש את הקול של הרצון והצורך להצליח ולזכות בתשומת לב, לילד שבפנים והמבוגר שאנו כל כך רוצים להיות ועוד קולות רבים וטובים, נכון יש מקום לכולם השאלה כמה כוח אני מעניק לכל אחד מהם ועם ההבנה הבסיסית שאני לא הם, הם רק קולות של ההיבטים הרבים שקיימים בתוכי ולכל אחד יש שורש משמעותי הקשור בחיים שלי ובתכלית שלמענה הגעתי לעולם.

יש תכלית, לא לחינם אנחנו כאן ולא לחינם קיים כל כך הרבה סבל וקושי, את רובו אנחנו יוצרים בעצמנו עבור עצמנו, עבור ההתפתחות האישית, העצמית ובעיקר הרוחנית שלנו, כאשר לא קיים קושי אנחנו לא נדרשים לעבור אותו וכך גם איננו יכולים לפתח יכולות אלו בתוכנו, הקושי, הסבל וההתגברות עליהם הם הכלי העיקרי לצמיחה רוחנית ורמז להבנה העילאית על תפקידנו כאן בעולם, עם נהייה מספיק שלווים ורגועים נוכל להבחין שיש מעין יד מכוונת שמנחה את חיינו.

 כמו חוט שני המוביל מנקודה לנקודה ויוצר מחרוזת אירועים שאני יכול בטעות לקרוא לה אני, אני הוא מי שחווה את החוויה הזו וכשאני מתנגד לתהליך, למסע שבאתי לעשות בעולם בסופו של דבר ארגיש זאת בגופי הפיזי, כמו אדם מסוים ששומר את רגשותיו כמו פקק בגרון ויפתח בסופו של דבר דלקות גרון חוזרות ונשנות, או דלקת פרקים מרוב כעס עצור ומאבן שמנוע מלצאת החוצה, או להבדיל מחלות עור למיניהן שמעידות על סודות וקושי מוסתר בתקשורת עם העולם החיצוני.

הגוף הפיזי שלנו הוא התחנה האחרונה, אין לתהליכים לאן להמשיך מכאן, החולי בא לבשר לנו שאנו לא בדיוק חיים את החיים שבאנו לחיות כאן,  הגענו לדרך ללא מוצא ועלינו להסתובב חזרה, בלי לשים לב ובטעות אנו נוטים לחיות חיים של אחרים, את הציפיות שלהם מאתנו או הפחדים שלנו מהם והערכה אליה אנו כה משתוקקים לקבל ומניפולציות מגוונות לזכות בקצת אהבה לרגע, הבאר הזו לא תתמלא לעולם יידרש מאתנו כל חיינו להמשיך בכך, עד שנבין בדרך זו או אחרת שזו החמצה אחת גדולה.

אז מה עושים בכל זאת ? הולכים הביתה עושים חשבון נפש ומחליטים עם מה אפשר להתמודד ויוצאים לדרך עם תרמיל מלא באומץ ואם מה לא, או לפחות לא כרגע, משחררים סולחים ומוותרים עמוק בלב.

בהצלחה רבה

שמואל בן איש מנהל ומטפל במרכז דרך האור מהקמתו בשנת 2004

בית להכרה עצמית והתוודעות לעולם הרוח