מקורה של התקיעות

כדור הארץ בתנועה מתמדת, סביב עצמו, סביב השמש, עם השמש, סביב הגלקסיה ועם הגלקסיה מתרחקים מהמרכז ובטוח לא נמנו כל התנועות, אבל מבחינתנו שום דבר לא זז, לא מורגש כלל, אנחנו בבסיסנו תנועה עצרנו פה לרגע והנה אנו נאחזים בכל דבר שרק אפשר לתפוס, כסף כוח הצלחה מעמד תואר סטאטוס. כמו תינוק שרק נולד ועוד לא למד לעוף, אוחז מיד בחוזקה את היד המושטת אליו.

אסור לנו לשכוח להיות בתנועה מתמדת ביחד עם הרגע החולף, ביחד עם המציאות המשתנה תדיר, אחרת מתחילה ההתאבנות, זו התנהגות של חומר, חומר נאחז בחומר, הרוח לעומתו תמיד בתנועה או לפחות אמורה, בראשית חיינו אנו שוכחים אמת זו ומכילים על הרוח שבנו את חוקי החומר, ההיאחזות ובהמשך איננו מאפשרים לה לעשות את עבודתה שלשמה ירדה לעולם.

אם אתן לרוח לעשות את עבודתה, את רצונה אז מי אני ? מי בעצם בעל הבית, הגוף, הנפש, הרוח, האני, הפחדים שלי, (כמו שמסביר בפרוטרוט ארז דורון בסיפור איש היער מומלץ בחום). האם אני יכול לסמוך על הרוח שלי שתוביל אותי למחוז חפצי, עד כדי כך גדול האבסורד שאני שוכח מי בעצם מחייה אותי ומי בעצם יודע מה הוא מחוז חפצי האמיתי, כמו ב סיפור עקבות בחול .

לבנדר מקרוב

על מנת להבין זאת יש להתקרב ולהכיר את עולם הרוח, לגוף אין את יכולת הקיום ללא הנשמה, היא זו שמפיחה בו רוח חיים, הגוף הפיזי מאפשר ודרוש לנשמה לעשות את עבודתה על פני האדמה, הנפש מקשרת בין החומר (הגוף הפיזי) לרוח, הנפש איננה עומדת בזכות עצמה למרות שהיא איננה מוכנה להתפשר על פחות, ממש כמו אדם העומד על סולם וחושב שהוא ממש גבוה.

הנפש מתכחשת לקיום הנשמה, היא מנכסת הכול לעצמה(אגו), עליה להבין את מקומה ותפקידה ולפנות מקום לרוח ולעבוד בשיתוף פעולה, לא חונכנו לכך ולא חווינו כך ועל כן זה נסתר מעינינו, הנפש מסתירה מעצם אהבתה העצמית את הנשמה שמחייה אותה, על הנפש להבין את מקומה ותפקידה ולאפשר לנשמה לפעול את פעולתה, הנשמה רואה את הטוב שבדברים את האור, את התהליך התמידי שאינו נפסק, הנפש רואה את הקושי את הכובד שבחיים את המאמץ הנדרש ומעל כולם הפחד מכליון.

הנשמה אומרת "באתי לעמול, להתפתח אני רואה את התמונה הרחבה, אם לא תתני לי מקום לא אוכל לעשות את עבודתי נאמנה, תרפי מהפחד אני כאן בשבילך בכל מקרה בכאב בפחד ובסבל.

לנשמה יש את נוהגה שלה – גלגולים, לנפש ולחומר נוהגים אחרים וכל אחת מגיעה ממקורות שונים, משום כך נוצרת חוסר הבנה, הנשמה (רוח) מאפשרת לנפש את הבלבול הזה, זאת ההתפתחות שלה, נכון זה ממש אבל ממש מעצבן כי אם היא יודעת אז שתעשה כבר בעצמה את העבודה,אך הרוח כמו הורה רחום שמלמד את ילדו הקט ללכת או לרכב על אופניים והוא נופל שוב ושוב עד שילמד.

המאבק הוא חד צדדי, רק מצד הנפש כלפי הרוח, היא מצידה מכילה את שלל הטעויות, ההחלטות והפחדים של הנפש, היא איננה שופטת ואינה מפסיקה לאהוב, היא תמיד שם בשבילה, גם אם הנפש אינה מכירה בה ובדרכה הסמויה, הרוח מכוונת את הנפש, היא מתערבת באופן נסתר, בלתי מורגש ובדרכים נפלאות, על מנת לממש את יעודה.

האם זה מספיק ברור לכם.

"אני כזאת, ככה אני, זה האופי שלי", אומרת הנפש,  "איפה התנועה איפה השינוי וההתפתחות" שואלת הנשמה. הנפש עצלה היא לא רוצה להתפתח, זה דורש מאמץ אדיר מתובל בקושי וכאב, פחד וחשש לאובדן זהות, על הנפש להבין שהיא בעצם מריונטה על חוט, עליה להבין היטב את תפקידה החשוב והכרחי להתפתחות, הפרטית והכללית.

תקשרה סוניה רשם שמואל

בית להכרה עצמית והתוודעות לעולם הרוח