הנה באה הרכבת שיעור

מנוחה או תנועה, אומנם זו לא השאלה, אך זו עובדה קיימת וסתירה פנימית בין הסטטיות שבנו ולבין הצורך לנוע המתקיימים בתוכנו יחד, ברמת הגוף הפיזי, ברמת הרגש וגם ברמת התודעה, הקושי העיקרי הוא לעבור ממצב למצב, השינוי גורם לנו להתפתח ,להבשיל, שינוי חיצוני מעקב או מניע שינוי פנימי.

המתח הנוצר נובע מהפער בין החלק החומרי לבין החלק הרוחני הגלומים בכל אחד ואחת מאתנו, שים או שימי לב למצב שלך עכשיו, האם יש רצון לנוע הלאה או לשקוע בתוך המצב עצמו, לעוף כמו עפיפון בשמיים ללא לאות, או שקיעה איטית בתוך בוץ טובעני,

לכל אחד נטייה משלו וכדאי לזכור את זה, זה משנה את זווית הראיה, כאשר נטייתך לשקוע תזכיר לעצמך מי אתה באמת, ניצוץ מעולם הרוח וכאשר אהוב עליך לא להפסיק להתרוצץ ולעוף מפרח לפרח תבין שכאן זה עולם החומר בעל הגבולות והעשייה.

לגוף הפיזי אין הגבלות ולמחשבה עוד פחות, ההגבלה היא זו שאנו יוצרים בראש, כמו כאב, חולי וחוסר יכולת, תתחבר רק לרוח או לנשמה שבתוכך, תרגישי את חוסר האנושיות שבכך ואת חוסר הגבולות עם היכולת האדירה שמתלווה לכך, אנחנו שכאן על פני האדמה רק ביטוי של משהו אחר, ללמוד לקבל את זה ולפעול בהתאם.

כאשר הסבל מגיע על פי רוב בכאב או חולי, זו תוצאה, הגוף או הנפש מציינים שהגבול לא נמצא במקום הנכון ואנו מוזמנים לתקן  שם, להמיר את זה במחשבה אחרת הנכונה לנו, ללמוד לשנות את אורח החשיבה שלנו איפה שצריך, לשאול את עצמנו מאיפה למדנו לחשוב בצורה כזו והאם זה באמת משרת אותי היטב.

להיות באמת, להגיד מה אני רוצה באמת בלב שלם, להיות מסוגלת להתייצב בלב שלם מול העולם, מיד נאמר שיש מניעות אבל אין זה כך, המניעות באות מאתנו מעולם התפיסות שלנו, הקושי נוצר בתוכי ויש מקום לרפא אותו, להחליט שאני לא נותן לגוף שלי לדבר במקומי, הקונפליקט הוא זה שיוצר את הבעיה, בין מה שאני באמת רוצה לבין ההגבלות שאני עוטה על עצמי שנובעות  מהפחדים מאחרים ומה יחשבו עלי, כמו נחש כשמכיש או אריה שטורף, הוא זה מה שהוא.

האם אני באמת חי את חיי במלואם, כנראה שעדיין לא, תרגיש ותרגישי כמה רחוק יש עוד ללכת על מנת להגיע לשם, יש לגשר על הפער והוא מזמין אותנו לוותר, לוותר על האגו, על הרצון הנמוך שלי להיות משהו ולהיכנע, בהרגשה המידית זה ירגיש לנו כטעות, כחולשה, כפרדוקס אבל אין זה כך, הכניעה היא בפני הנשמה, האל, האני הגבוה שלי, כל אחד לפי תפיסת עולמו.

על מנת להתקרב אל עצמך אל מי שאתה ואת באמת, אנו נדרשים לוותר על הרצונות הנמוכים שלנו על הפחדים שלנו על ה"כבוד" שלנו ועל מה יגידו ועל התפיסה העצמית  הקטנה שלנו שקופצת ברגע הכי לא מתאים לגבי הערך העצמי שלנו, על מנת לשחרר אותה לדרכה ולהיפרד ממנה סופית אנחנו צריכים להיכנע לה ואז לא תהיה לה אחיזה בנו, פשוט מידי לכאורה וקשה מאוד לעשייה.

לקום עם זה, ללכת עם זה, ולישון עם זה, להוריד את האף ועל ידי כך לרומם את הרוח, זה הכלי להעביר את ההזדהות שלי מהעולם החומרי האשלייתי לעולם  הרוח והאמת, להבין את הארעיות שלי כאן והממשות והנצחיות שלי שם, להשתוקק לעלות ולהתעלות בעודי כאן על פני האדמה.

מוקדש למיכאל לוויאן שעשה כברת דרך ארוכה במשעול הפתלתל הזה.

קבלה סוניה רשם שמואל

בית להכרה עצמית והתוודעות לעולם הרוח