על הרצף

יש רצף, תמיד יש רצף, מכאן לשם ובחזרה, אנו פשוט קרובים מידי או רחוקים מידי, תלוי בנקודת הראות שלנו על מנת להבחין בכך, הגוף שלנו, הדבר הזה שיושב כאן  שאני קורא לו אני, הוא רק הבסיס לא במובן של התחלה אלה במובן של כן, תושבת, מכאן צריך להמריא על כנפי הרוח על מנת לראות את היתר, את התמונה הגדולה ולהבין אותה, אנו רגילים להבין ולהתבונן בכל קטע בנפרד ולהתייחס אליו כאל עולם ומלואו העומד בזכות עצמו, זה נראה לנו יותר נכון ואולי גם יותר פשוט, אז זהו שלא, על משקל השלם הוא יותר מסך כול חלקיו ויש להבין זאת על מנת להתמצא במרחב.

כל חלק לא ישרוד לרגע ללא שאר המרכיבים והבנת התכלית למה הם נועדו, החלק לא יובן כהלכה ולא יוכל לבצע את המשימות המוטלות עליו, לא להבין זאת זו החמצה מפורשת, ההתעלות היא תוצאה של עבודה רצופה, מחשבה רצופה, עשיה רצופה שלא נפסקת, כמו באורגזמה כך גם בקתרזיס הינם רצף המביא לשלמות, הקטיעה מערבבת ומעכבת ואינה מביאה תועלת למרות התחושה הנעימה של עשיה ותוצאה מידית, אמת ושקר הם הבסיס למשחק הזה, המוח שלנו מוכן לקנות הכול רק שיוכל לחיות עם זה בשלום.

יש להבין את התמונה השלמה, או לפחות להרחיב את גבולותיה במידה מספקת על מנת להגדיל את מרחב הרצף הנתפס, מאפשר להבין דבר מתוך דבר, משמעות מתוך משמעות, עוזר בהבנת המגבלות האמתיות העוטפות אותנו מבלי מסים, אנחנו חלקיים לפחות במובנים בהם אנו תופשים את עצמנו, לראות את השלם שאנחנו על כל היבטיו ולהיכנס לסדר הנכון, לרצף הנכון ולתוכנית הנכונה עבורנו, זו המטרה העיקרית, מסע הרוח על פני האדמה, כאשר הכביש משובש הנסיעה איננה חלקה, הרחבת התודעה כמוה כשחרור המגבלה.

ההפרדה גורמת ליציאה מסנכרון, הנפש שואלת מהגוף פיזי את המשקל הכבד ובעל "הערך", מהנשמה את יכולת הבחירה החופשית, מיתרת אותם ונוהגת בעולם כבתוך שלה, הנשמה  משאירה שוב לנפש ללמוד את שיעורה בפעם המי יודע כמה, הנפש מאמצת הרגלים של חומר, מגירות על מגירות של חומר, במקום לשחרר ולהשתחרר, העבר ממלא כל המרחב, כמו אבק הנכנס לכל פינה, עלינו ללמוד למחוק את העבר בכל רגע, לשחרר את הנפש מכבדות ומחוקי החומר,  היא חופשיה כמעט כמו הנשמה, זה מפריע לה להתרומם לגובה הנכון לה במלוא מובן המילה, כמו כדור פורח בעל משקל עודף הנאחז בכול כוחו באדמה.

זה הוא עומס נפשי, הנפש איננה מבינה את תפקידה וקורסת בבדידותה, עליה רק לגשר בין הרוח לחומר זו היא משימה לא פשוטה , היא לוקחת על עצמה ככול יכולתה את שני התפקידים מצד אחד את כובד החומר ומצד שני את חופשיות הרוח, להבין שאתה זה לא אתה, דרושה כאן המון ענווה, מרוב בלבול משתנה הנפש לפקעת סגורה חושבת שהיא עומדת בפני עצמה, התרופה היא ההבנה של התמונה השלמה, כמו גזע העץ שאינו רואה את שורשיו ולא לוקח ברצינות את עלעליו, כדאי להזדרז ולהשכיל בעניין זה ולהבינו עד תום.

ענין זה מונע את הזרימה הטובה, פרסנו את האדם לחלקים נפרדים, גוף פיזי רפואה רגילה, גוף הרגש והנפש פסיכולוגיה, עולם הרוח לפסיכיאטריה, ההפרדה של האדם מעולם הרוח כאילו הוא מחוץ לו התחילה את התהליך השגוי הזה, ודי מהר הופרדה בהבנה גם הנפש מהגוף הפיזי, המדע והדת התמקמו כפוסקים בכל עניין ועניין, יש גם להבין שהרצף השלם אינו נגמר באדם עצמו אלא חולש גם על כל מכלליו היבטיו מעשיו סביבתו ובעיקר אמונותיו…

בשורה התחתונה אין להפריד בין החומר לרוח, באנו לעולם כיחידה אחת, החלקים השונים הם רק לצורך ההסבר והדיבור עליהם, התאי הגוף שלנו נפרדים לכאורה בלבד ואין להם הקיום בפני עצמם, החולי פורץ בנקודות המאבק בין החומר לרוח והבריאות מותנה בשלמות היחידה השלמה הגדולה לא רק החומר הנתפס, כמו תאי הדם הלבנים הקשורים לכלל המערכות ומפוקדים על ידי קשרי החומר, אנרגיה, נפש ורוח והכול פועל יחד למען תכלית אחת שהיא החיים בפני עצמם.

הבניה של האדם השלם על כול היבטיו נובעת מהתכלית אליה נועד, המקור מתחיל בעולם הרוח  ומתקדם בשלבים סמויים מן העין אל עבר החומר ולא כפי שאנו נוטים לחשוב שהגוף שלנו הוא ההתחלה. זו יצירת מופת שמאפשרת לאדם השלם להתעלות לרוח, עניינה יצירת כפיו של האל, להבין שאנחנו יצירי כפיו של האל, נוצרנו וברגע הבא לאחר שקיבלנו את זכות הבחירה אנו אומרים "אנו ברשות עצמנו" ואומרים "אנו פה בזכות עצמנו" וגם זה בסדר, לא ללכת שבי אחריו אלה לבחור בכך מתוך רצון חופשי ולהמשיך להתפתח.

קיבלה סוניה רשם שמואל

בית להכרה עצמית והתוודעות לעולם הרוח